לבנון: לא משנה למי הצביעו, חיזבאללה ניצח

המפסידה הגדולה בבחירות ב-6 במאי הייתה “תנועת העתיד” של ראש הממשלה סעד חרירי.

הבחירות בלבנון ב-6 במאי הובילו להמשך גיבושם של חזבאללה והתנועות המשויכות אליו בתוך המסגרות החוקיות של המדינה. התנועה ובעלי-בריתה זכו בלמעלה ממחצית מן המושבים בבית הנבחרים בן 128 המושבים. בה בעת, לא נראה שהבחירות של 2018 יובילו לשינויים יסודיים כלשהם במצב הקיים בלבנון.

הרוב שהושג לא היה מספיק כבסיס לשינוי חוקתי לשם שינוי כללי המשחק – בין היתר בכל הנוגע  להסכמים לשיתוף הכוח בין המגזרים, העומדים בבסיס החיים הפוליטיים בלבנון.

עם זאת, חזבאללה ואמל ושותפיהם יחזיקו בקלות יותר מן “השליש החוסם” שלהם עצמם בבית הנבחרים, שיספיק להם על מנת למנוע שינויים כלשהם שאינם לרוחם.

חזבאללה ואמל טרפו את הקלפים בחלקים השיעיים של המדינה, ובכך אישרו וגיבשו את שליטתם במגזר זה. מזכ”ל חזבאללה חסן נסראללה הכריז שהוא מרוצה מן התוצאות, ואמר שהן מאששות את מעמדה של ביירות כ”בירת ההתנגדות.”

המפסידים הגדולים ביותר היו “תנועת העתיד” של ראש הממשלה סעד חרירי. ייצוגה של רשימה זו בבית הנבחרים צנח מ-34 מושבים ל-21, ומועמדים תומכי-חרירי הפסידו לסונים שנתמכו על ידי חזבאללה בביירות ובטריפולי.

הדעיכה ברמות התמיכה בחרירי ובאל-מוסתקבל משקפת את התחושה שמיזם “ה-14 במרץ” שהם היו חלק ממנו הוא תקווה שהכזיבה.

לאחר הנסיגה הסורית מלבנון ולאחר מכן רצח ראש הממשלה דאז רפיק חרירי, “ה-14 במרץ” שאפו לייצג את הרעיון של לבנון כמדינה ריבונית הנשלטת על ידי מוסדותיה ושבה כלי הנשק אינם חלק מן הפוליטיקה.

מדובר במיזם שבבירור נכשל. נקודת המבחן הראשונה שלו הייתה ב-2006, כאשר חזבאללה ביצע את המתקפה על כוח סיור של צה”ל בצד הישראלי של הגבול, אירוע שהוביל למלחמת 2006. תקרית זו העידה כי חרף תפקידו הסמלי של “ה-14 במרץ” כרשות השולטת, לא היה הוא מסוגל למנוע מפלגה פוליטית בעלת מיליציה משל עצמה והמגובה על ידי מעצמה זרה (איראן) מלצאת למלחמה בעת ובאופן שלפי בחירתה.

נקודת המבחן השנייה שלו באה במאי 2008, כאשר הוכח של-“14 במרץ” אין יכולת לקרוא תיגר על מרותו של חזבאללה בתחומי לבנון, כמו גם בעניין המערכה האלימה (או “ההתנגדות”, כפי שהיא מעדיפה לקרוא לכך) של התנועה נגד ישראל.

באותה עת, הממשלה בהנהגת “ה-14 במרץ” שאפה לפעול נגד שליטתה בפועל של חזבאללה בשדה התעופה הבינלאומי של ביירות.

לאחר מכן השתלטו אמל וחזבאללה על מערב ביירות תוך 48 שעות, ובכך הכריחו את הממשלה לחזור בה מן הצעדים שתכננה.

קבורתו השלישית והאחרונה של מיזם “ה-14 במרץ” לנורמליזציה של לבנון באה עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. באותה עת הטילה איראן על חזבאללה את המשימה לסייע לפצות על החסר של משטר אסד בכוח אדם.

חזבאללה עשה כן, ובכך העמיד את אוכלוסיית לבנון, לרבות הציבור השיעי שבה, בסיכון חריף, גם כאן בלא שביקש כל רשות.

כל העובדות הללו מסבירות את שקיעתם של “ה-14 במרץ” וחרירי.

הם מהווים, פשוטו כמשמעו, מיזם שכשל.

התוצר של הבחירות יהיה ממשלת קואליציה שסביר שתכלול הן את חזבאללה ובני-בריתו והן את השרידים המובסים של ברית ה-14 במרץ, שהרכיב העיקרי בה, “תנועת העתיד”, מונהג על ידי סעד חרירי. יתכן שחרירי עצמו ישוב כראש ממשלה במסגרת הקואליציה החדשה שתיווצר. אך בשל החשבון הפרלמנטרי החדש, לחזבאללה ולבעלי-בריתו יהיה ייצוג רב יותר בקואליציה החדשה.

ניתוחים של הבחירות על ידי פרשנים בלבנון אופיינו, כתמיד, בגיוון, עידון והבנה מתוחכמת של טיבה הסבוך לעתים של הפוליטיקה הלבנונית.

עם זאת, כתמיד, הם נטו להתמקד בפרטי-הפרטים של רמות התמיכה, ומכאן, הייצוג, שבקואליציה הבאה, בציינם את התפקיד שיהיה הפעם לחוק הבחירות החדש בחיוב בריתות אלקטורליות טקטיות חדשות, ומכאן בניתוץ המבנים הברורים הישנים של “ה-14 במרץ” ויריבתו, תנועת “ה-8 במרץ”.

ניתוח של פרטי-הפרטים וההליך, אף שיש בו טעם, עלול גם להסתיר את התמונה הכוללת ואת השלכותיה. לפיכך, חשוב לציין גם אותן.

התפטרותו הכפויה של ראש הממשלה סעד חרירי בנובמבר 2017 ואז ביטולה המהיר של אותה התפטרות הדגימו את חוסר האונים הבסיסי של ראש ממשלת לבנון בעניינים חיוניים.

הגורמים מלבד חזבאללה ובני-בריתו במערכת השלטון הלבנונית נמצאים שם על מנת לגלם תפקיד שישכנע את העולם שנותר עדיין חלק כלשהו מן המדינה, וכי המדינה לא פשוט הפכה לבובה של ממש בידיהן של טהרן והמיליציות שלה.

לצורך כך מתקיימות בחירות בהתאם לנורמות הבינלאומיות, מפלגות נאבקות על ציבורים שונים, וגם סוגיות מהותיות מונחות על הכף.

קיים נתח נכבד של מדיניות לאומית שאינו עומד כלל לדיון פוליטי ושהדיון הפוליטי אינו מערער עליו. זהו שטחם של מדיניות החוץ ו”הביטחון הלאומי”.

במובן זה, קואליציה שולטת שבה חזבאללה חזק יותר תשחק תפקיד שיגביר את הזיהוי של מוסדות המדינה עם מוסדותיה של “ההתנגדות”. אך אפילו אם זה לא היה המצב, גופי “ההתנגדות” הם כבר כעת חזקים יותר מאלו של המדינה; גופים אלו נחרצים בהחלטתם מתי לצאת למלחמה ונגד מי, וזו אינה מציאות שניתן לשנותה בקלפיות. זוהי האמת שביסוד לבנון של היום, ולא ניתן להסתירה באמצעות מיקוד הדיון בחוקים אלקטורליים, ציבורי בוחרים ובריתות אלקטורליות.

זוהי המציאות שקיימת כבר מזה זמן. קובעי המדיניות בישראל מודעים לה היטב. אך במערב יש עדיין מי שעדיין לא הכירו במצב לאשורו, חרף בהירותו. מנקודת מבט זו, הבחירות לבית הנבחרים בלבנון אינן בדיוק העמדת הפנים הריקה מתוכן שמספקות בחירות במדינות אוטוקרטיות – אך בדומה לאותן בחירות מזויפות, הן מסתירות את אמיתות היסוד שבשאלה מיהו בעל הכוח במסגרת השיטה ומיהו חסר הכוח. מכאן שבלבנון של שנת 2018, לא משנה למי תצביעו – חזבאללה (דהיינו, איראן) ינצח.

פורסם ב-גרוזלם פוסט 13.05.2018.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Kremlin.ru [CC BY 4.0], via Wikimedia Commons